מה יש בהן במסכות שהן כל כך מושכות מצד אחד, וכל כך לא נעימות מצד שני - מדוע בחיינו אנו בוחרים לעיתים לשים מסכה על פנינו ולהעמיד פנים שאנחנו מישהו אחר או משהו אחר? הרבה שאלות העלו בי -המסכות.
בכל מועד אחר מלבד פורים, מסכה על פנינו דווקא לא נתפסת כרצוייה, וכידוע נתפסת כשקרית ובוגדנית, המסכה מאפשרת לנו כלפי חוץ את מה שאנחנו לא תמיד מאפשרים לעצמינו כלפי פנים .
המסכה היא כמובן אותה תדמית שאנו משקיעים בה כל כך הרבה אנרגיה, מטפחים אותה ומתחזקים אותה, חושבים שכך נשלוט במה שאחרים יחשבו עלינו, אבל אם תחשבו על זה בהיגיון – אנשים חושבים מה שהם רוצים, לא מה שאנחנו רוצים שהם יחשבו, ואין לנו שליטה על המחשבות שלהם, אז אני אומרת, במקום להשקיע את כל האנרגיה הזו באחרים, לא עדיף שנשקיע אותה בעצמנו? ככה בפשטות, נהיה אנחנו – לא תמיד קל אהה?
מעניין הוא שלפי ההלכה היהודית, לגברים אסור להתחפש לנשים, ולנשים כאמור אסור להתחפש לגברים, נראה לי לא מקרי האיסור הזה ....סביר להניח שגם תחפושת לא הייתה עוזרת, ושני המינים עדין לא היו חושבים באותה השפה, ברור לי שגם אם אתחפש לגבר עדין לא אוכל להשקיף על העולם מנקודת מבטו ולהבין אותה. חוסר היכולת באמת להכיל את התחפשות דומה בעיני לשלל התחפושות שאני רואה אנשים סביבי שמים על עצמם גם ללא רוח החג . ניקח לדוגמא את הבחור העדין והרגיש שמבחוץ הוא "מאצ'ו" דורסני, ההיא ש"לא מגיעה לה" אז היא יוצאת עם כל מי שרק זורק לה פירור של תשומת לב ומשחקת אותה שטוב לה תחת מסכה מרוחה בחיוך מסתתרות עיניים מלאות דמעות, כשהפסדנו ולמדנו לקח אבל כלפי חוץ אנחנו בנון שאלנט – לא נפגין רגשות – זה לחלשים כנראה. לא מספיק שנשים על עצמינו תדמית "גבר", "אישה" או כל מסכה– כדאי שזו תהיה אחת כזו שאנחנו מתחברים אליה ומסוגלים להבין אותה ולא להתייסר ממנה, אז היא כבר לא תהיה רק בגדר תדמית אלא נעמוד שם ולא נעמיד פנים אלא נעמוד בזכות היותנו מי שאנחנו.
לא מזמן פגשתי אדם שלא ראיתי מזמן, החזות השתנתה ואף נראתה לי ממש כתחפושת, דעתי היתה כה מוסחת עד שהיה לי קשה ממש להבחין באדם שעומד מולי, לראות אותו, לראות דרך התחפושת, חיפשתי סימן מוכר, קול ומכנה משותף שתמיד היה שם, גם הוא נחלש מעט או נרדם.
לקח לי זמן, אני מודה, אבל לבסוף מה שהכרתי מבפנים יצא אלי וגבר על מה שראיתי כלפי חוץ, מצאתי את מי שהכרתי והיכלתי את השינויים שלא יכולתי לשאת קודם. זה מה שאפשר לי את השינוי הזה, שיכולתי לראות דרך, שלא נחסמתי ולא חסמתי .
הילדה שלי חולמת בימים ובלילות על התחפושת שלה, כל כך מחכה כבר להיכנס לתפקיד חייה – הנסיכה (סינדרלה), ברור לה שזה רק לפורים- התחפושת, נסיכה היא תמיד (רק לא תמיד עם תחפושת). ילדים מאוד אוהבים להתחפש, ממציאים דמויות ואף מאמצים לעצמם דמויות ומשחקים תפקיד ראשי בהצגה שהם מביימים, ואז ברגע אחד הם נוטשים את הבמה, התחפושת, הטקסט וכל שאר הדברים המזויפים והם מה שהם, לא מעגלים פינות, לא דופקים חשבון- ברור להם שנאהב אותם כמו שהם (הרי גם כשכועסים אז אוהבים לא?), לא פעם אני חושבת לעצמי כמה אנחנו המבוגרים, יכולים ללמוד על עצמנו מהתנהגותם של ילדנו, המשמשת עבורנו מראה, חלון ואף חלום המתגשם.
בהחלט כיף לפעמים להיות מישהוא אחר או לפחות להתחפש למישהו אחר, לעיתים הכלי הזה המאפשר להעמיד פנים הוא אכן חיוני לנו – כמנגנון הישרדות, לפעמים עלינו להתאים עצמנו למצב ולזמן בו אנו נמצאים ו"להתנהג בהתאם", אך אל לנו לפגוע באותנטיות שלנו, במי שאנחנו, ולשנות או לפחות לרצות לשנות, תכונות בנו שאינן על פי צו מצפונינו אלא לפי צו האופנה או ציפייה הקיימת מאיתנו מאחר כלשהו בסביבתנו. יותר יעיל יהיה מצידנו ללמוד להשתמש בכלי הזה בכדי להתמודד טוב יותר עם סיטואציות שונות בחיינו בהן – אם נתחפש לרגע למישהו אחר נוכל להבין טוב יותר ואף למצוא פתרון למצב המדובר.
חג פורים הוא אחד החגים האהובים עלי, כאילו יש בו אישור ברור שלכולם מותר ליהנות, לצאת מהשגרה, להשתטות, להתחפש או דווקא להסיר את התחפושת....שמחת החג והאווירה הכובשת פשוט משמחת אותי, אני כמו שאני בלי מסכה – צוהלת ושמחה.
מאחלת חג פורים שמח לכל בית ישראל – מאחלת לכם שתתחפשו רק בפורים, ותחגגו בכיף עם אהובים שלכם, היו שלמים עם עצמכם ואל תזדקקו למסכות בחייכם.
